תקציר:

אִמָּא, שֶׁשָּׁמְעָה אֶת הַשִּׂיחָה, אָמְרָה לְעִדּוֹ שֶׁיֵּשׁ אִמְרָה שֶׁקָּבַע הֶרְצְל: "אִם תִּרְצוּ, אֵין זוֹ אַגָּדָה." "שָׁמַעְתִּי אֶת הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה, אֲבָל מָה הוּא אוֹמֵר?" "הוּא אוֹמֵר שֶׁאִם אַתָּה רוֹצֶה מַשֶּׁהוּ, אַל תַּחְשֹׁב שֶׁזֶּה חֲלוֹם, אֶלָּא תִּשְׁתַּדֵּל לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ, וְזֶה יָכוֹל לִקְרוֹת," הִסְבִּירָה אִמָּא. "אֲבָל הַדָּבָר הֶחָשׁוּב הוּא..." הוֹסִיף אַבָּא, "כְּדַאי לְתַכְנֵן אֶת הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַדָּבָר שֶׁרוֹצִים, וּלְהַאֲמִין שֶׁחָשׁוּב לְהַשִּׂיג אֶת הַדָּבָר הַזֶּה." בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת ישראל, המחיש לנו כי כאשר רוצים משהו חשוב, ושואפים להגיע אליו בכל הלב, אפשר לפעול כדי להגשימו. ברוח הזו מחליט עידו שהכיתה שלו יכולה לנצח את הכיתה המקבילה במשחק כדורסל, אם חברי הקבוצה יתאמנו בקפידה ובנחישות. בני המשפחה של עידו מעודדים אותו לדחוף את הקבוצה קדימה, ובשעה שהוא לומד על דרכו של הרצל להגשמת חזונו, הוא פועל להגשמת חזונו האישי. -- מאתר סטימצקי.